1. בעת האירוע, נהג ברכבה של התובעת מר אברי מויאל (להלן:"מר מויאל"). מר מויאל נהג ברכב בצומת וולפסון בנתיב השמאלי ומולו ניצב תמרור המורה לנסוע ישר או לפנות שמאלה. בנתיב שלימינו ישנו תמרור המורה נ סיעה ישר בלבד. לטענת התובעת, נסע הנתבע 1 (להלן:"הנתבע") בנתיב זה בחוסר זהירות ואי תשומת לב מספקת וחתך לנתיב נסיעתו של מר מויאל, תוך נסיעה במהירות מופרזת ופגע בחלקו הימני של רכבה וכתוצאה מכך נגרם נזק למכונית התובעת.
מאחר והתובעת סבורה, שהאחריות לגרם הנזק רובצת על הנתבע, הגישה היא תביעה זו לחייב את הנתבע ואת הנתבעת 2, המבטחת שלו (להלן:"קרדן") לשלם לה את נזקיה בסך של 5,982 ש"ח, הכולל: נזק ממשי בסך 3,478 ש"ח, שכ"ט שמאי בסך 460 ש"ח, ריבית והצמדה בסך 44 ש"ח וכן הפסד זמן, טרחה ועגמת נפש בסך של 2,000 ש"ח.
2. קרדן סבורה, שאין להטיל עליה אחריות, משום שהיא חברה להשכרה לנהיגה עצמית ואם נוהג ברכב שכור גורם לנזקים - אם גרם- לאותו נהג האחריות לגרם הנזק.
לגופו של עניין מכחישים הנתבעים את קרות התאונה, כפי שמתוארת על ידי התובעת, אלא התאונה אירעה בכיכר עת נסע הנתבע בתוך הכיכר בנתיב הימני, כאשר כוונתו הייתה לנסוע לתוך השכונה הצמודה לתחנת הרכבת ובנתיב שמאלי נסע מר מואיל אשר התכוון לפנות ימינה על מנת לצאת לכיוון ת"א ואז רכב התובעת סטה למסלולו של הנתבע וכתוצאה מכך, הסב נזקים בחלקו האחורי שמאלי של רכב הנתבעים.
3. לאחר שבחנתי את האמור בכתבי הטענות, בעדויות הצדדים המעורבים בתאונה ובחומר הראיות, אני קובע, שהעובדות והנסיבות של המקרה - כפי שיתוארו להלן- מצביעות על כך, ששני המעורבים בתאונה תרמו תרומה שווה לקרות התאונה ובשל כך, יש לייחס לכ"א מהם אחריות בשיעור של 50% לגרם התאונה ולגרם הנזק למכונית התובעת:
א. גם אם קיימת מחלוקת בין הצדדים המעורבים בתאונה על מספר הנתיבים- אם שני נתיבים או שלושה נתיבים- הרי שאין מחלוקת בין הצדדים, שבטרם האירוע הנטען, נסע הנתבע בנתיב הימני ואילו מר מויאל נסע בנתיב האמצעי- משמאלו של הנתבע. (ראה דברי הנתבע בעמ' 2, ש' 26 ודברי מר מויאל בעמ' 1 לפ',ש 15).
בעוד שמר מויאל טוען, שהנתבע אשר נסע בנתיב ימני, רצה לפנות שמאלה ותוך כדי כך חתך שמאלה ושבר את הפגוש הקדמי, טוען הנתבע שמר מויאל היה בנתיב השמאלי, רצה לחתוך ימינה ותוך כדי כך נכנס בחלק שמאלי אחורי של רכב הנתבעים. (עמ' 1 לפ',ש' 18- 20 ועמ' 2 לפ',ש' 26- 27).
ב. א) התובע צרף תרשים לכתב התביעה ואותו תרשים אף הוגש לבית המשפט וסומן נ/1. מתרשים זה עולה, שאכן מצויים שלושה נתיבים, כאשר לפי תיאורו של מר מויאל, נסע רכב הנתבע בנתיב הימני המסומן במספר 2. נתיב זה מורה על נסיעה ישר ואילו מר מויאל נסע בנתיב - שהוא קורא לו נתיב אמצעי- שהוא נמצא משמאל לרכב הנתבע וסומן במספר 1 ולפי טענתו של מר מויאל מורה נתיב זה לנסיעה ישר ושמאלה.
בנוסף לשני נתיבים אלה מצוי נתיב נוסף המורה פניה שמאלה בלבד, אך בנתיב זה לא נסע אף אחד מהמעורבים בתאונה.
ב) שני הצדדים מאשרים, כי בהמשך לאותם נתיבים מצויה כיכר וכפי שסימן מר מואיל על גבי התרשים, פנה הנתבע שמאלה לכיוון הכיכר וחתך את המשך דרכו של מר מויאל (כיוון הפניה שמאלה של הנתבע סומן על ידי מר מויאל בתרשים הנ"ל בצבע אדום).
ג. א) אני מקבל את טענת המעורבים בתאונה, שבטרם האירוע עצמו, עמדו שניהם לפני רמזור אדום באותם נתיבים שכל אחד מהם ציין בכתב הטענות ובעדותו בבית המשפט, ברם מכאן ואילך, משהתחלף הרמזור
לירוק, אני קובע שהמפגש בין שתי המכוניות נוצר כתוצאה מכך, ששני המעורבים בתאונה, בעת שהחלו לצאת לדרך בהתחלף האור לירוק, התקרבו זה אל זה יתר על המידה ובאופן כזה, נפגע רכב התובעת בחזית צד ימין, קרי: כנף קדמי ימני, פגוש קדמי, פנס ראשי ימני - כפי שגם עולה מחוות הדעת של השמאי שצרפה התובעת לכתב התביעה ותוך אותה התקרבות גם נפגע רכב הנתבע- אם כי הפגיעה ברכב הנתבע לא הייתה חזקה, שכן כפי שעולה הן מכתב ההגנה והן מעדותו של הנתבע בבית המשפט- רכבו נפגע בחלקו האחורי שמאלי - אם כי מטענתו של מר בן מאור, נציג קרדן (להלן:"מר בן מאור") עולה, שלרכב הנתבעים יש רק שריטות. (ראה בכתב ההגנה, בעדותו של הנתבע בעמ' 2 לפ',ש' 26- 27 ובעמ' 3 לפ',ש' 17- 18).
ב) אני מקבל את טענתו של מר בן מאור, שמהתמונות שהוגשו לבית המשפט, הן תמונות רכב התובעת והן תמונות רכב הנתבע עולה, שמיקום הפגיעות - כאמור לעיל- היא תוצאה של היצמדות יתר של המכוניות זו לזו ובשל כך גם ראו המעורבים בתאונה, שזה סוטה לימין וזה סוטה לשמאל, אך בעצם כפי שעולה מהעובדות ומנסיבות המקרה, שתי המכוניות סטו זה לעבר זה ותוך התקרבות יתר ביניהם- אירעה התאונה.
ג) הטענה של מר מויאל, שרכב הנתבע "חתך" אותו וטענתו של הנתבע שרכב התובעת "חתך" אותו, אינה מקובלת עלי. אילו טענתו של מר מויאל הייתה נכונה ורכב הנתבע היה חותך אותו, אין לי ספק, שהפגיעה ברכב הנתבע הייתה צריכה להיות פגיעה רצינית, פגיעה כלפי פנים, שכן הטענה שרכב "חתך" אומרת, שכאילו רכב הנתבע חתך וחסם את המשך נסיעתו של מר מויאל ובמקרה כזה, היה צריך להיות - לפחות- חלק של רכב הנתבע בחסימה ואז הפגיעה ברכב הנתבע הייתה פגיעה חזקה ולא נגמרת בשריטות- כטענת מר בן מאור.
כך גם ניתן להשיב לטענת הנתבע- שרכב התובעת "חתך" אותו, שאם כך היו פני הדברים, אזי הפגיעה גם ברכב התובעת הייתה שונה.
ד) טענתו של הנתבע לפיה היה מר מויאל:" בנתיב השמאלי,
קצת אחרי, רצה לחתוך ימינה, הוא נכנס בי בחלק השמאלי שלי. הוא פגע בי מאחורה בצד שמאל" - טענה זו אינה סבירה ואינה מתקבלת על דעתי, שכן אילו אכן מר מויאל היה קצת אחרי רכב הנתבע ואז חותך או סוטה ימינה, אין לי ספק, שהפגיעה ברכב הנתבע הייתה פגיעה רצינית.
כך גם לא מתקבלת על דעתי טענתו של מר מויאל, שבעת שהתחלף הרמזור והחלו לנסוע בערך 10- 15 קמ"ש, ראה הנתבע שהוא טעה ואז לחץ על גז נסע מהר כדי לחתוך את רכב התובעת ולא הספיק.